החודש אנו מארחים את משה שי, מצלמי העיתונות הבכירים בארץ. משה אחראי על תיעוד של עשרות רגעים נדירים והכי אינטימיים של מיטב האמנים והאישים
שעיצבו את התרבות בישראל במשך עשרות שנים. בשנת 2016 משה הוציא לאור את הספר “אומרים שהיה פה שמח” בו הוא מפרסם תמונות היוצרות מרבד של רגעים
נדירים בחייהם של יצחק רבין, זוהר ארגוב, אסי דיין, אריק אינשטיין, יפה ירקוני ועוד רבים אשר עיצבו את ההיסטוריה והתרבות הישראלית. לקראת ההרצאה שלנו אצלנו,
תפסנו אותו לראיון קצר, מוזמנים לקרוא.
מתי התחלת לצלם ועם איזו מצלמה?
התחלתי לצלם בגיל 13, ובגיל 14 כבר הקמתי מעבדה לפיתוח תמונות בחדר ופיתחתי לבד את התמונות שצילמתי, בימים האלה לא היה אינטרנט או את מי לשאול,
אז היה המון ניסוי טעיה, בעיקר המון טעיה. המצלמה הראשונה שלי נקראה Alina, כנראה שאף אחד לא שמע עליה, במצלמה לא היה מד אור ולכן כל פעם היה צריך
לנחש את הכיוונים במצלמה ולצלם, בכל פעם מחדש, מה שלימים גרם לי ללמוד לקרוא את האור ללא נתונים, למדתי לכוון את המצלמה לפי העין בלבד וכך לקבל את הפריים הרצוי.
מה מעורר בך השראה? ומה משך אותך להיכנס לעולם הצילום?
הרגע הזה שאתה מצליח להעביר סיפור שלם ברגע אחד, תמונה אחת ומקפיא אותו לנצח, הרגע הזה הקסים אותי מהפריים הראשון. מרוב ההרגשות הייתי מצלם מטוסים,
מדפיס אותם ותולה בכל הבית. אני שואב השראה בעיקר מסיטואציות חיים אחרות, עולמות אחרים, כאשר מתרחש השילוב של סיפור עם רגע או אור מעניין והצלחת לנצור את הכל
בפריים אחד פשוט ולספר את הסיפור השלם. השראה נוספת אני שואב מצלמים כמו רוברט פרנקס ואלכס ווב, לקחתי מהם טיפה ובניתי לעצמי הרבה מאוד השראה.
מה סדר היום שלך? איך אתה ניגש ליום צילום?
אני מנסה לתכנן את סדר היום, אבל לרוב אני חיי על הפתעות, חלקן טובות יותר וחלקן פחות. אני מאוד אוהב לצלם באור טבעי, לכן אני מחפש לוקיישנים מעניינים, ומנסה לשלב
אותם עם שעת היום וכיווני האור ולא שכוח לבחון גם את המרחקים והעומק שדה שברגע, הרבה פעמים הרקע מהווה חלק בלתי נפרד מהתמונה, ועשוי להוסיף מימד נוסף לפריים
שיסביר את כל הסיפור. הגישה שלי לצילום היא לשמור על טבעיות עד כמה שרק ניתן, לרוב אני עושה שימוש בעדשות רחבות ועדשות טלה בשביל לנסות להעביר את הסיפור הכי
קרוב למציאות שניתן. הייתה לי פנטזיה שתהיה לי מצלמה שמחוברת למוח – כך שברגע שהדימיון שלי מייצר את התמונה, המצלמה תנצור את הרגע הזה בפריים הכי קרוב למציאות.
מה הוא הרגע שהבנת שאתה במקום הנכון? זכור לך רגע מרגש במיוחד?
היו לי הרבה מאוד רגעים כאלה, רובם היו בעיקר מרגשים אך לא מתוכננים והגיעו בהפתעה גמורה, רגע שזכור לי במיוחד הוא קבלת ציון לשבח בגיל 16 על צילום לחוברת שהייתה
אז מאוד פופלארית בארץ “צילום לחובב”. עם השנים הצלחתי להביא את עצמי למקומות הנכונים ובזמנים הנכונים ולפתח את היכולת “לדוג” את הפריים ברגע הכי נכון.
לו היית יכול לחזור לרגע אחד, או לצלם כל אדם או דבר בעולם, במה היית בוחר?
מרתק אותי לצלם במקומות שעדיין לא תועדו, תמיד משך אותי לצלם במקומות בתוליים ולא נגישים. הייתי רוצה לחזור ולצלם את יצחק רבין ז"ל במהלך הופעה של הקומקאי טוביה צפיר,
יצחק רבין ישב ליד הרמטכ"ל דאז משה לוי, ולפתע ראיתי אותו מתגלגל מצחוק, ידעתי שיש לי בדיוק רגע אחד כזה לצלם וייתכן והוא לא יחזור יותר. מאוד מרגש אותי לצלם רגעים שמעברים
את הסיפור שלא ניתן להשאר אדיש אליו, לרוב צריך לתפוס את המצולם באופן כל כך חופשי וספונטני, מבחינתי אלו רגעים בלתי נשכחים.
איך לדעתך השפיעה המדיה החברתית על תחום הצילום? ומה דעתך על עריכת תמונות?
אני חושב שהמדיה החברתית קידמה בהחלט את עולם הצילום באופן כללי ואת החשיפה של הצלמים בפרט, מאז ומעולם לצלמים היה את הרצון ואת הכמיהה לפרסם את התמונות שלהם,
אם בעבר התמונות היו נשמרות רק אצל הצלמים בבית. היום המדיה החברתית מאפשרת לצלמים להיחשף בפני קהל גדול יותר, ולהציג את העבודות שלהם בפני עשרות אלפי גולשים וקהילות
שבעבר לא היו נחשפים לעבודת שלהם, המדיה החברתית הינה כלי קידומי מאוד חזק. בנוגע לעריכת תמונות, הדעה שלי היא מאוד ברורה ונחושה, אני נגד התערבות מהותית בפריים ואני אפילו
מתעב את זה, תיקונים לגיטימיים כמו בהירות ולחתוך את הפריים זה עוד בסדר. כאשר מבצעים עריכה מהותית, קסם הצילום הולך לאיבוד, ניתן לקרוא לזה אומנות, פחות צילום. הקסם האמיתי
בצילום הוא תפיסת האוטנתיות של הרגע, מבחינתי צילום הוא השניה בו הצלחתי לעצור את הרגע ולספר את הסיפור כמה שיותר קרוב למקור.
שתף אותנו בטיפ אישי מהניסיון שלך לצלמים שמתחילים את דרכם בעולם הצילום או שרוצים להתקדם בו
שאתה נורא נורא רוצה משהו – אתה תמצא את השביל אליו.
הקליקו לרכישת הספר אומרים שהיה פה שמח.
ליצירת קשר וצפיה בעבודות נוספות של משה שי:
